נקודת המוצא של התהליך הציורי של מנדל הוא פירוקו של המבט. מנדל מתחילה בדה-קונסטרוקציה של כל מרכיב וחלק הנתפשים על ידי העין, ומפרקת אותם לצורתם הקמאית ביותר – קו או כתם בודד. ראשית מתייחסת לקומפוזיציה כמכלול אך נשאבת פנימה לתוך מרכיביה, חוקרת את פירוק החלקים כאילו היו מרחבים אוטונומיים.
חלק מתהליך הפירוק וההרכבה הציורי הביא אותה לעיסוק תימטי בהשלכות הרחבות שיש לחפצים יומיומיים על חיינו: תרבות צריכה, עודפות, ופסולת (ובתוך כך בְּזוּת) אשר מקיימים אצלה תחושת ריחוק מחד ותחושת היקסמות מאידך. בניגוד לאופיים של מושאי הציור במציאות היומיומית (בקבוקי פלסטיק, שקיות, ערימות אשפה, פסולת, שאריות מזון וכו'), מקבלים החפצים, באמצעות הנצחתם על הבד, מראה עוצמתי ואניגמטי, עצמאי מהחפץ המיוצג או המתועד, והופכים לספק חפצים ספק יצורים מואנשים. חייו של הטבע הדומם קצרים, משום כך זכה להיקרא באיטלקית "natura morte" - טבע מת, אולם תוחלת חייו של המבט בכלל, ושל המבט באמנות בפרט, ארוכה.
קונפליקט על צדדיו, המשקף קונטרסט והתנגשות הוא המניע ליצירתה. מנדל ניגשת לאובייקטים כדוגמת שקיות הפלסטיק, אשר מעוררים אצלה מצד אחד קרקע פוריה לפרשנות והתבוננות ומן הצד השני תחושות תיסכול ומצוקה. היא חוקרת את העימות הזה אשר בא לידי ביטוי בניגוד בין ניראותם של האובייקטים על הבד לעומת הזילות והארעיות שלהם במציאות.
בשלב זה, מנדל היא ה"במאית": בוחרת נושא, זווית, פריים, משרטטת את המהלך והתימות. השלב הבא של תהליך העבודה הוא זה שבו היא הופכת להיות ה"פועלת השחורה": היא מייצרת רה-קונסטרוקציה של מכלול המרכיבים ליצירת שלם חדש על הבד. כל ציור הוא תהליך של מספר חודשים ובשל כך, זוכה כל פרגמנט בציור לטיפול פיקטוריאלי "עצמאי" כאילו היה שלם בפני עצמו. ההרמוניה של הצורות, הצבעים, המיחברים המופשטים ומקטעיות מושא הציור ניכרת במבט ראשון, אך לעיתים מתחמקת ושבה וחוזרת. העין תופשת את הציור כמכלול מיידי, ורק המבט השני מעמיק בחלקיו של הציור. המבט המרוחק בציורי מגלה את הקומפוזיציה השלמה, ואילו המבט מקרוב (דבר שאינו אפשרי בבחינת דימוי מחשב של העבודה) יחשוף ציור שהינו כמעט מופשט טוטאלי.
דווקא דרך המבט "השטחי", על פני-שטחם של העצמים, מנדל מבקשת לחדד ולהעמיק את האמירה של הציור. בדומה לתהליך התודעתי שלה, היא שואפת לכך שמבט הצופה יתנפץ לתוך שפעה של רסיסים שיתחברו מחדש.
